יש במדורת השבט של יוסי סידר איזו הפגנה של בשלות קולנועית שעובדת מאד נכון לכל אורך הסרט.
סיפורה של אלמנה דתית צעירה, [מיכאלה עשת], ושתי בנותייה בירושלים של שנת 81 על רקע הנסיגה מסיני הוא העטיפה המעניינת לדרמה יפה ורגישה על מאבק של זהות ושייכות, צביעות חברתית והיכולת לרצות ולהשמיע את קולך בתוך מה שאנחנו נוהגים לכנות דתיים-לייט, החברה הדתית הציונית.
יש משהו משעשע מאד בעובדה שכל כוכבי הסרט הזה צעירים כמבוגרים, הם גיבורי התרבות החילונית הבידורית של ההווה העכשווי. למרות שזו נראית אולי החלטת בימוי מוזרה מעט, היכולת של הציבור החילוני להתחבר ולא לחשוש מסיפור המסגרת הדתי כנראה גדלה כשאנחנו רואים את יהודה לוי לובש כיפה[עדיין בתפקיד הכוסון]. איכשהוא זה עובד וזה לא נלעג.
רחל גרליק,[עשת] נלחמת להרגיש שוב שייכת ומנסה בשארית כוחותיה להתקבל לועדת עליה לקרקע של ישוב ביהודה ושומרון. הימים, קשים לעם ישראל כדבריה והציווי החברתי "לעשות משהו" מסתיר בחובו רצון גדול להיות שוב שייכת למעגל חברתי כלשהוא.
לאורך כל עלילת הסרט יש איזה חיבוק ותחושת אותנטיות מאד גדולה שעולים מיוצריו אל המגזר הדתי ציוני לאומי שפוקד אותו שבר גדול באותה תקופה, שבר שאולי בעצם לא הסתיים מאז. הוא מערער על מניעי ההתיישבות בשטחים, על היכולת של החברה הדתית לקבל את החריג ואת השונה והוא עושה זאת בעין חדה, לא מנוכרת, מאוזנת ומעל לכל עטופה ביכולת לחמול ולקבל את השונה והחריג. באותה העין הוא תוהה על כושרה של החברה הדתית להיות כזאת.
הרצון האדיר של כל אחד ואחד מאיתנו להיות שייך למשהו יכול לעוור אותנו, לשתק אותנו, לפגוע באנשים שאנו אוהבים ולהרחיק את המטרות האמיתיות והכנות יותר של החיים. התמסמסות האני האישי בתוך מסגרת גדולה ממנו הוא סיפור עצוב ויש משהו בבחירה בנארטיב הסיפורי של מדורת השבט שהוא שובה לב לחלוטין.
הסרט הזה ישראלי מאד, אתה נזכר בו ברגשותייך למהדורות החדשות של אותם הימים, לתקופה שחלפה ולזכרונותייך שלך כילד או כבוגר אל מה שנראה היה אז שאלה של חיים ומוות- לעזוב את סיני או לא, לאחר חתימת הסכם השלום.
גם ברמה הפוליטית, שאליה במפתיע פחות מכוון הסרט יש בעיני שלי מסר סמוי ומעניין, ההתנתקות, תעבור. מיישבי הגרעינים והמאחזים הלא חוקיים ימשיכו בשלהם ועולם כמנהגו ינהג. רעש אדמה גדול על אידיאולוגיה כזו או אחרת כבר לא יהיה כאן.
משחק משובח במיוחד של מיכאלה עשת וחני פירסטנברג שנפטרה מכמה מאניירות מיותרות, הופך את הדרמה האנושית הזו לטובה במיוחד. איבגי, בשלו, מקסים כרגיל גם אם ראינו כבר את התפקיד הזה כמה וכמה פעמים, איכשהוא יש לו מעין גירסה מרתקת משלו ל"שוטר אזואלי" ואי אפשר שלא לאהוב אותה בכל פעם מחדש. אסי דין, שהחיצוניות שלו משרתת את המסר העכור של דמותו, עידית טפרסון שכל דקת מסך איתה היא חגיגה אמיתית ואין הרבה כאלו ממנה,מזכירה שוב כמה היא חסרה וגם יהורם גאון, שבמחווה רפלקסיבית מחושבת צופות דמויות הסרט ב"מבצע יהונתן" שלו, הוא ישראל ההיא היפה, זו שהשמינה והתבגרה אבל יש בה המון חן גדול של פעם מתחת לכל מעטה השומן והסיאוב.
סיפורה של אלמנה דתית צעירה, [מיכאלה עשת], ושתי בנותייה בירושלים של שנת 81 על רקע הנסיגה מסיני הוא העטיפה המעניינת לדרמה יפה ורגישה על מאבק של זהות ושייכות, צביעות חברתית והיכולת לרצות ולהשמיע את קולך בתוך מה שאנחנו נוהגים לכנות דתיים-לייט, החברה הדתית הציונית.
יש משהו משעשע מאד בעובדה שכל כוכבי הסרט הזה צעירים כמבוגרים, הם גיבורי התרבות החילונית הבידורית של ההווה העכשווי. למרות שזו נראית אולי החלטת בימוי מוזרה מעט, היכולת של הציבור החילוני להתחבר ולא לחשוש מסיפור המסגרת הדתי כנראה גדלה כשאנחנו רואים את יהודה לוי לובש כיפה[עדיין בתפקיד הכוסון]. איכשהוא זה עובד וזה לא נלעג.
רחל גרליק,[עשת] נלחמת להרגיש שוב שייכת ומנסה בשארית כוחותיה להתקבל לועדת עליה לקרקע של ישוב ביהודה ושומרון. הימים, קשים לעם ישראל כדבריה והציווי החברתי "לעשות משהו" מסתיר בחובו רצון גדול להיות שוב שייכת למעגל חברתי כלשהוא.
לאורך כל עלילת הסרט יש איזה חיבוק ותחושת אותנטיות מאד גדולה שעולים מיוצריו אל המגזר הדתי ציוני לאומי שפוקד אותו שבר גדול באותה תקופה, שבר שאולי בעצם לא הסתיים מאז. הוא מערער על מניעי ההתיישבות בשטחים, על היכולת של החברה הדתית לקבל את החריג ואת השונה והוא עושה זאת בעין חדה, לא מנוכרת, מאוזנת ומעל לכל עטופה ביכולת לחמול ולקבל את השונה והחריג. באותה העין הוא תוהה על כושרה של החברה הדתית להיות כזאת.
הרצון האדיר של כל אחד ואחד מאיתנו להיות שייך למשהו יכול לעוור אותנו, לשתק אותנו, לפגוע באנשים שאנו אוהבים ולהרחיק את המטרות האמיתיות והכנות יותר של החיים. התמסמסות האני האישי בתוך מסגרת גדולה ממנו הוא סיפור עצוב ויש משהו בבחירה בנארטיב הסיפורי של מדורת השבט שהוא שובה לב לחלוטין.
הסרט הזה ישראלי מאד, אתה נזכר בו ברגשותייך למהדורות החדשות של אותם הימים, לתקופה שחלפה ולזכרונותייך שלך כילד או כבוגר אל מה שנראה היה אז שאלה של חיים ומוות- לעזוב את סיני או לא, לאחר חתימת הסכם השלום.
גם ברמה הפוליטית, שאליה במפתיע פחות מכוון הסרט יש בעיני שלי מסר סמוי ומעניין, ההתנתקות, תעבור. מיישבי הגרעינים והמאחזים הלא חוקיים ימשיכו בשלהם ועולם כמנהגו ינהג. רעש אדמה גדול על אידיאולוגיה כזו או אחרת כבר לא יהיה כאן.
משחק משובח במיוחד של מיכאלה עשת וחני פירסטנברג שנפטרה מכמה מאניירות מיותרות, הופך את הדרמה האנושית הזו לטובה במיוחד. איבגי, בשלו, מקסים כרגיל גם אם ראינו כבר את התפקיד הזה כמה וכמה פעמים, איכשהוא יש לו מעין גירסה מרתקת משלו ל"שוטר אזואלי" ואי אפשר שלא לאהוב אותה בכל פעם מחדש. אסי דין, שהחיצוניות שלו משרתת את המסר העכור של דמותו, עידית טפרסון שכל דקת מסך איתה היא חגיגה אמיתית ואין הרבה כאלו ממנה,מזכירה שוב כמה היא חסרה וגם יהורם גאון, שבמחווה רפלקסיבית מחושבת צופות דמויות הסרט ב"מבצע יהונתן" שלו, הוא ישראל ההיא היפה, זו שהשמינה והתבגרה אבל יש בה המון חן גדול של פעם מתחת לכל מעטה השומן והסיאוב.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
